בדומה לרבות מן העבודות האחרות של רטמן פרויקט 588 עסוק בהרכבת מודל – מערך של גורמים המתווכים על ידי יחס אמביוולנטי ורווי משמעות. למרות שמכוח עיגונו במדיום של הדימוי הנע המודל של רטמן נחשף לצופה תוך היפתחות הדרגתית במישור הזמני, עיקרו ביחסים מכוננים של מצב עניינים סטאטי. מודל ולא נרטיב: היצירה של רטמן אינה מתארת השתלשלות סיבתית מנקודה א‘ לנקודה ב‘; אלא את עובדתיות היחס הסיבתי בין דימוי א‘ לדימוי ב‘. בפרויקט 558 הצבת היחס בין גורמי המודל מתרחשת במרחב המפרק את האחדות הפנים–מדיומאלית של סרט לכדי מיצב של שתי הקרנות מקבילות. מהלך זה מאפשר לרטמן להעביר את עיסוקו האופייני בטבע ובאדם למישור רפלקסיבי שבו היחס בין הדימויים המרכיבים את המודל יוצר בו בזמן מודל מטא–אסתטי, הנותן את הדעת על מדיאליות באשר היא.

ביצה אפורה. לאחר ביעבוע איטי, מתוך המעטה הסמיך שלה בוקעות גבעות מכוסות בוץ. ניתן לנחש בהם ראשים אנושיים. צינורות פלאסטיק שקופים מחוברים היכן שניתן לנחש פיות; ניתן לנחש שזהו האופן שבו הדמויות נושמות. הדימוי מלווה בצלילי נשימה כבדה, מפולשת בשריקות ובחרחורים. האם הם סובלים? האם שואפים לצאת ואינם יכולים? או שמא מדובר בסוג של קיום טבעי ומי שיעד ליצורים אלה לשכון בבוץ סיפק להם גם את אופן הנשימה המתאים לסביבת גידול זו? או אולי הוא סיפק להם כך את המשך האינסופי של עונשם: הנוכחות הקולקטיבית הזו בבוץ טובה הייתה לאייר את אחד ממעגלי הגיהינום של דנטה. או להבדיל, יתכן ולא מדובר כלל באנשים בבוץ (שהרי אנושיות הדמויות הבוקעות היא בגדר ניחוש), אלא שה“ראשים” העולים הם ראשי הבוץ עצמו. אך האם יש הבדל? הלא מבצק הבוץ נעשה האדם – בצלם האדמה? אם כך, חרחורי השוכנים בביצה הם חרחורי הטבע עצמו. אפשרות “הטבע עצמו” להשמיע את קולו הנו הנושא המרכזי של העבודה. זוהי למעשה האפשרות השייכת ל“אמנות עצמה“, והיא זו שנבחנת בפרויקט 588 תוך ייחוס ההתרחשות בביצה לדימוי השני במודל.