DessertLand is the space between two source of light

DessertLand, 2008, 8 min single channel video animation. 

DessertLand is the space between two source of light; the commander’s projector and the the moon light. The viewers are sitting with Shvil in the back of a command-car driving along the border of Israel. This movement from left to right is like a visual text of history that is being revealed by means of light while moving along a linear border-line. The lights are illuminating the deferent parts of a deserted landscape that exist along the fence line, separating what is inside and interior and what is outside and exterior. 

 An abnormal phenomenon occurs in an olive grove as one of the trees evokes an uprising. As this spontaneous protest spreads, a police squad rallies through the landscape in an attempt to suppress the uprising. Inspired by the ancient olive harvesting methods in which aggression and cultivation come together, the film portrays the absurdity of enforced ideologies and the impossibility of taming the wild.

בדומה לרבות מן העבודות האחרות של רטמן פרויקט 588 עסוק בהרכבת מודל – מערך של גורמים המתווכים על ידי יחס אמביוולנטי ורווי משמעות. למרות שמכוח עיגונו במדיום של הדימוי הנע המודל של רטמן נחשף לצופה תוך היפתחות הדרגתית במישור הזמני, עיקרו ביחסים מכוננים של מצב עניינים סטאטי. מודל ולא נרטיב: היצירה של רטמן אינה מתארת השתלשלות סיבתית מנקודה א‘ לנקודה ב‘; אלא את עובדתיות היחס הסיבתי בין דימוי א‘ לדימוי ב‘. בפרויקט 558 הצבת היחס בין גורמי המודל מתרחשת במרחב המפרק את האחדות הפנים–מדיומאלית של סרט לכדי מיצב של שתי הקרנות מקבילות. מהלך זה מאפשר לרטמן להעביר את עיסוקו האופייני בטבע ובאדם למישור רפלקסיבי שבו היחס בין הדימויים המרכיבים את המודל יוצר בו בזמן מודל מטא–אסתטי, הנותן את הדעת על מדיאליות באשר היא.

ביצה אפורה. לאחר ביעבוע איטי, מתוך המעטה הסמיך שלה בוקעות גבעות מכוסות בוץ. ניתן לנחש בהם ראשים אנושיים. צינורות פלאסטיק שקופים מחוברים היכן שניתן לנחש פיות; ניתן לנחש שזהו האופן שבו הדמויות נושמות. הדימוי מלווה בצלילי נשימה כבדה, מפולשת בשריקות ובחרחורים. האם הם סובלים? האם שואפים לצאת ואינם יכולים? או שמא מדובר בסוג של קיום טבעי ומי שיעד ליצורים אלה לשכון בבוץ סיפק להם גם את אופן הנשימה המתאים לסביבת גידול זו? או אולי הוא סיפק להם כך את המשך האינסופי של עונשם: הנוכחות הקולקטיבית הזו בבוץ טובה הייתה לאייר את אחד ממעגלי הגיהינום של דנטה. או להבדיל, יתכן ולא מדובר כלל באנשים בבוץ (שהרי אנושיות הדמויות הבוקעות היא בגדר ניחוש), אלא שה“ראשים” העולים הם ראשי הבוץ עצמו. אך האם יש הבדל? הלא מבצק הבוץ נעשה האדם – בצלם האדמה? אם כך, חרחורי השוכנים בביצה הם חרחורי הטבע עצמו. אפשרות “הטבע עצמו” להשמיע את קולו הנו הנושא המרכזי של העבודה. זוהי למעשה האפשרות השייכת ל“אמנות עצמה“, והיא זו שנבחנת בפרויקט 588 תוך ייחוס ההתרחשות בביצה לדימוי השני במודל.

1,2,3. Herring from shahar marcus on Vimeo.

“1,2,3,Herring” video work, naming after the famous children game, presents the artist playing in front of three cardboard figure, dressed in a gray uniform, which looks like a uniform of World War II soldier or a pioneer’s uniform. The scene takes place on a reconstruction war site in Israel, of the 1948 war between Egypt and Israel, where flat iron figures of Egyptian soldiers are planted in the battlefield. In the video the artist is fighting against himself while playing popular children game 1,2,3 herring. In this game the participants run up whenever the seeker turns his back to them, while he is counting to three, The participants should look like frozen when the seeker finish counting and turn toward them. The game is known also as “green light, red light”.

A postmodern adaptation for stage and video based on Aristophane’s play

by Emanuella Amichai and Ran Slavin
Director and choreographer: Emanuella Amichai
Video director and post production: Ran Slavin
Aristophanes play tells the story of Lysistrata and the women of Greece who went on a sex-strike against their men until they ended the Peloponnesian War. In Lysistrata/X we find ourselves in a futuristic world, following the Lysistratian Revolution which didn’t end with the peace treaty, in fact it developed and grew ever more extreme. The world is now ruled entirely by women, men are of only functional use.

In Energy Hunters the sound of the drums, the only classical instrument used by the musicians, is more of a symbol than of a tool. If there is a sound coming out of them, it’s the lyrical sound of cymbals. The visually sublime film with no clear plot keeps the viewer with a sense of uncertainty and anxiety. The specific atmosphere of sublimity seems to lead to the climax, unleashing energy through layers of untold events, electrifying the viewer to even a greater extent.